מאמרים

גוף בשרי – גוף חברתי

השאלה בעבודה זו היא כיצד חוויית הגוף, ובעיקר הגוף כבשר ודם – גוף יצרי ופועל, מגלה לאדם את זהותו כאני, שלא מתוך הממד הסובייקטיבי-בדלני אלא

קרא עוד »

בין אני ועולם – גשר השפה בהרמנויטיקה של גאדמר

ניתן לומר שהשפה דוברת ומתגלה בפנינו מתוך אופקיו הנמזגים של הטקסט, יותר משאנו מדברים אותה. שכן, מה שמתגלה, בדברו נתקיים, ונוסיף על כך שבשפה העברית שורש הדבר נמצא כבר בדיבור. על כך כתב הפילוסוף היפני נישידה – "הדבר אינו ניצב אל מול הסיטואציה, הוא בתוכה"
מוסיף גאדמר- ההיות מכוון לטקסט ובוקע מתוכו […] הקורא, שהבנתו פגשה באוניברסלי, הוא חלק ממשמעות הטקסט ויישומו בהווה – הוא הוא הטקסט, שהיותו נהייתה עצמה ובשביל עצמה, אותו מתח אחדותי של התודעה שנרעדה בהבנותיה.
הגשר עליו אנו צועדים הוא היכן שהשפה כמו מיצתה את עצמה, ורק הפואטי מצליח לתאר את מפולתן של המילים עד לאמת העֵירומה, את צָרוּתו המתנודדת של גשר השפה, גשר העולם בו צועד האיש המדבר.
המהות האנושית מכוונת לטקסט, למילה. הטקסט רוחש בגופנו ופותח שער, כפי שמעשה האמנות מתיך את הזמנים במשמעות אחדותית של אז ועכשיו. הפרשן נמזג ביצירה ששינתה את פניה, את פניו.
במגע ההרמנויטי של גאדמר קורן הטקסט באורה ויופייה הנִכסף והנֶחשף של הישות, וקושר בין העולמות, בין המילים. האובייקטיבי, שצר לנו גשר ושפה, לעולם לא מאפשר לנו להגיע למנוחה ולנחלה, הוא מפרק ומוליד את הסובייקטיבי שוב ושוב, כפי "שכל הנחלים זורמים לים והים איננו מלא" (קהלת, א ז).

קרא עוד »

"אנו מתים ונולדים בכל רגע ורגע בחיינו" (רוסו). 'השלילה ' לפרויד כפי שהיא מתכתבת אצל דרידה, סוסיר, לאקאן, חומסקי, ויטגנשטיין.

הגינוי הוא אפוא התחליף המחשבתי של ההדחקה (השלילה:172). מכוח סמל השלילה משתחררת החשיבה מהגבלותיה של ההדחקה, ורוכשת לעצמה תכנים שהם הכרח לה לשם פעולתה, כאילו חצינו את השפה שבהסגר התרבותי והתעשרנו בחומרים טבעיים.
סמל השלילה הוא ביטוי לעושר השפה וחירות החשיבה, שגם אם הפליגו המה אל שפתו של עולם וחשכת המילים, הרי שתכונתו להצביע על קיומו של הלא מודע – אותו בליל של תשוקות ומוצגים, הארוגים בתוך מבנה שפתי, שמציע נמל בית, משען וחוק, לכל הפורע וחותר במחשבותיו, בשלילנותו. בזכותו של סמל השלילה נוסד האני המדבר, שכמו גאות ושפל הים, מבטיח הוא לסובייקט קיום וכליה, מין פתח לעתיד לבוא שכבר תמיד היה.
זו החזרה/יקיצה אל נוכחות המקור שבאה אחרי כל פורענות, שאף הסימנים כבר התבטלו בה – התענגות של זרימה אקראית, "ברגע ההוא נולדתי מחדש, ונדמה היה לי שקיומי הקלוש ממלא את כל העצמים שמסביבי" (רוסו, הזיות:19).
הניצוץ הפואטי ("המטפונימי" מלשון מטפורה + מטונימיה, ח.ס.) מערער את המחשבה הסימפטומטית, המודחקת, וטוען בי קיום ובשר, ורגליים לעמוד עליהן. נצנוץ המחשבה הלז נשען על סמל משליל, שהכרחי בכל טיפול בדיבור ובמעשה אהבה.
המסמן הפרוידיאני, "החוצמרכזיות של האדם" , הוא אותו אחר שאני קשור אליו יותר משאני קשור לעצמי, מאחר שבלבה המוסכם ביותר של זהותי לעצמי, הוא שמושך בחוטיי (שם:495), שבנחת זרועו השוללת ניגעו מסמנים ויחבורו לאבן ובית.
כאשר נוגעים, ולו במעט, ביחסו של האדם אל מסמן – אל 'הזה' הזה, משנים את מהלך ההיסטוריה שלו באמצעות שינוי חבלי העגינה של הווייתו (שם:497), כך מתאר לאקאן את הפעולה האנליטית וכול שיח החותר להיות שלם.
הממד התוך גופי הדומם של השפה, שהשתחרר מחושניותה המפונטזת של מעטפת הגוף וקצות העצבים, מקנה לסימן השפתי כוח וחירות.
סמל השלילה, על אף ובזכות שהוא חומרי במהותו, במובן שהוא נכתב, יכול להיגנב, מוטבע במוחנו, מצטלצל בהגה לכשיחפוץ, ונושא תמיד כתובת כלשהי, הרי שהוא משחרר/משתחרר מהבלי המודחק, ומעיף את המחשבה אל-על. עונג השלילה אינו בהכרח גומר ושובק לכל חי, כמו במקרה הפטיש, כי השפה היא לו אם ואחות, ובפעולתו קיבלה השפה צירים, וירדו המים

קרא עוד »

השלילה – מאוחד

"אנו מתים ונולדים בכל רגע ורגע בחיינו" (רוסו). הגינוי הוא אפוא התחליף המחשבתי של ההדחקה . מכוח סמל השלילה משתחררת החשיבה מהגבלותיה של ההדחקה, ורוכשת לעצמה תכנים שהם הכרח לה לשם פעולתה, כאילו חצינו את השפה שבהסגר התרבותי והתעשרנו בחומרים טבעיים.

קרא עוד »

ויטגנשטיין – בין 'טרקטטוס' ל'חקירות פילוסופיות'

כותב ויטגנשטיין- "התמונה היא מודל של המציאות" (מציאות לוגית) (מל"פ 2.12), ייצוג חזותי,שקובע את היש, אך גם את מה שלא נכנס לתמונה, את האין. הייתי אומר שהיא, כמו שפת החלום, מתארת את הלכי הנפש, כמו גם את עקבותיהם של הרשמים שנדחו מהמבנה הנפשי- את הנמצא ואת הנשלל. …היכן שמתנשלת הסובייקטיביות (אם בעובדת הגרעין הלוגי או מעבר לו) קיים אובייקט-גוף,שבניגוד לגופי המדבר, אינו כפוף כלל לרצונותיי ולמודעותי; ובמילותיו של ויטגנשטיין- גוף שהוא "ריאליזם טהור- האני של הסוליפסיזם, שמתכווץ לנקודה ללא גודל ונשארת רק ממשות" (מל"פ 5.64), שמתווה גבול לעולם בין החיים והעדרם, בין המשפט להיאמרו בראשונה….שכן "אם נבין את הנצח לא כמשך זמן אין סופי אלא כא-זמניות, הרי מי שחי בהווה חי בנצח. חיינו הם ללא קץ ממש כמו שדה הראייה שלנו,שהוא ללא גבולות" (מל"פ 6.4311). ומה זה אם לא נישול הסובייקט לתהום הזמן הנוכח ולובן המבט. …השפה אינה רק צינור תקשורת חד-כיווני של העברת מחשבות,אלא היא באותה עת גם לא כלום- "מערומיהן של המילים והתמונה"(ח"פ 349), או הבלתי נסבל ו"הנורא" (ח"פ 296)- אותו גרעין המקיים את האינדיבידואל,וחורג ממנו עד לגבולו של העולם,ומביא משם השראה (וכאב)…..רוצה לומר, שהפרדוקס של התחושה הבלתי אפשרית בכאב ובאהבה, נפתר באקט של פרידה וגילוי עולם חדש לשחק בו, לשאול קושיות, ולהתנחם באשר אבד, כי "חדר יכול להיות ריק ובכל זאת מוצף באור" (ח"פ 673)….ולבסוף, פרויד פותח את ספרו 'פשר החלומות' בציטוט מתוך וירגיליוס, משורר רומי- "אם לא אוכל לרכך את האלים ממעל, אעורר את השאול מתחת". זה תפקידו של החלום, וכשהוא מועד אנו נופלים למציאות שהחלום הסתיר מאיתנו בהקיץ ובליל. בהתפלספותו מאיר ויטגנשטיין את הפרקטיקה הגלויה להולכים במשעולי השאול.

קרא עוד »

היכן שהשפה מועדת חי גוף – מנגנוני השלילה בשפה אצל חנוך לוין

השפה חיה ונושמת בזכות תכונתה להתקלף פנימה, להיאלם ולהעלם. אילולֵי כך לא היה ניתן להשתמש בה לצרכים יצירתיים ואינטימיים. במילים אחרות, השפה נוהגת כגוף, "המשמעות כפיסיוגנומיה" (ויטגנשטייו, 2013), היא, השפה, הורגת ומחיה, בוראת ומחריבה, נאספת ונפוצה, חושקת ומסתפקת, מפתה וחומקת, מבטיחה ומכזֶבֶת. היא טבעו של אדם, והטקסטים הם הריה ומשעוליה המשנים את פניהם בלא שנדע….מנגנוני השלילה, לפי הרעיון הנוכחי, מפרקים ומשחררים את אחיזותיה המיניות והמפונטזות של השפה, הטבועות בגוף החושני, המדבר. בתהליך זה נתפס האדם בקלקלתו ובעליבותו, מה שמעורר גיחוך ורחמים, אותם מנצל לוין עד תום, בדרכו אל מעמקי גוף-הדומם והאימה המכלה. מנגנוני השפה בכללותם הם אותם כוחות ב'על אני', שמתפקידם לעצב אדם וחֶברה במושגים פרוידיאניים, אלא שלעיתים השפה השוללת, המחסרת, חובטת באני עד שהוא מצטמצם לגוף מתענג במושגים לאקניאניים, שמוליד בתסריט הלויני אני שנתבדל לעצמו ברטט המוות….אולם על-פי יצירתו של לוין, טוענת כספי, דווקא הגוף החומרי הזה, שחייו נמדדים מלידה עד מוות, זוכה לחרוג ממסלול חייו הליניאריים ולהיטמע בנצחיות הקוסמית של הטבע, שבה האורגניזם הביולוגי אינו כלה לעולם, אלא משנה צורה בלי הרף, במחזוריות נצחית…..הפחד האמיתי של הסובייקט אינו דווקא מכישלון, דחייה, אובדן אהבה וכד', אלא יותר ובעיקר הוא לאבד את כישורי השפה וכושר התנועה, כמו הרגע של ראשית החיים וסופם, אותו מפגש עם גרעין 'ילדי' לויני מאיין של "חיי המתים", בבחינת "כי לא יראני האדם וחי" (שמות, לג כ)….בעומדו מול המוות הממשי במחזה 'הוצאה להורג' יודע 'כתמים צהובים' לראשונה מיהו ומהו אדם- "כעת אני מבין לפתע את המשמעות האמיתית של המילה 'אני'. 'אני' הוא העצם הרועד, שבהצביע גזר דין המוות לעברו, מביט סביב, רואה בתימהון ששום דבר אינו רועד איתו" ('הוצאה להורג', בתוך כספי, 136).

קרא עוד »

בין הכרח לחופש

אולי "הכול צפוי", שהוא ידיעת המוחלט, מצליח להתנחל במשוואה הדיאלקטית, רק משחווינו, ולו פעם אחת, את שריפת האש שבקרבנו ולא רק את זו שמסביבנו. ואולי, רק מש"נפלנו או התמוטטנו" אל הלא נודע הדיאלקטי, כדבריו של ארון המזמין לשם את קושמן, נפקחו עינינו אל הטקסט המונח על רגלינו, ויכולנו לבחור בין דבר לדבר, בין בייגלה לגבינה צהובה, ולעשות מעשה בראשית?

קרא עוד »

חומסקי והדקדוק האוניברסאלי

"תיאוריית הידע הלשוני של חומסקי ברוח המסורת הרציונליסטית, דוגלת בכך שהניסיון מיתרגם לידע דרך מושגים ומבנים מולדים שבהם מתמפה הניסיון"
היסוד והסוד היצירתי טמון בפוטנציאל מולד ואוניברסאלי של השפה- 'הדקדוק הלשוני', שמגביל לכאורה, אך דווקא זו אותה הגבלה שדוחפת את הפרט לפרוץ למרחבים חדשים אל מחוץ לקופסה, "בלא מערכת של מגבלות פורמליות אין פעולות יוצרות; בהיעדר תכונות מהותיות מגבילות של מחשבה ייתכן רק שיפור התנהגות, אך לא פעילות יוצרת של השתכללות

קרא עוד »

פרדיננד דה סוסיר: אבי הבלשנות המודרנית

"כאשר מישהו אומר מילה מסוימת, הוא חושב באופן בלתי מודע על קבוצות שונות של אסוציאציות, שבנקודת המפגש שלהן נמצאת הסינטגמה[…] כלומר, תופעת המילה מצביעה על בחירה לשונית מתוך השרשרת האסוציאטיבית כדי לקבל את הבידול האופייני ליחידה המבוקשת[…] שכן, הרעיון (הסינטגמטי, ח.ס.) אינו פונה לצורה אלא למערכת חבויה (פרדיגמטי, ח.ס), שהודות לה אנו מקבלים את הניגודים החיוניים לכינונו של הסימן" (שם, עמ' 200).
"….אז בואי ונחליק רִקוד
אל תוך אותה מחבת,
ועל טִפות השמן נרתיח עוד משפט.
…."
לבסוף, מאותה 'מחבת', מאותה יורָה רותחת, נוצר 'עוד משפט'- הסימן- הרך הנולד של המסמן והמסומן, פרי הזיווג הבלשני.

קרא עוד »

חרדה

החרדה מבית מדרשו של פרויד עברה גלגולים בעבודתו – מתוצר של הדחקה בשל עודף ליבידו (אנרגיה מינית) לא משומש, לסימן הגנתי מהמציאות, שמתגלגל בחרדה וגורם להדחקה – מנגנון שנועד להעלים את המציאות הבלתי נסבלת בפועל, שנוגעת בפנטזיה, ולשכוח אותה, כביכול, במעמקי הנפש (שכן התסמינים השונים הם עדות לכך שחומר נפשי פרץ את מחסום ההדחקה והופיע בחיי היומיום).

קרא עוד »

דיכאון

הדיכאון בחלקו הינו מצב חוץ נפשי המגיב לעודף התענגות (מושג של לאקאן על צורתו של סיפוק הדחף) – הנאה שהגיעה לפרקה, ושם היא סובבת כמו צליל שנתקע, מעין סיפוק פרדוקסאלי שנישען על כאב בדומה למזוכיזם.

קרא עוד »

המעשה הטיפולי

פרויד שאל את המונח 'ניקוי ארובות' מאחת ממטופלותיו, כדי לתאר את מטרת הטיפול הנפשי. האמצעי לכך הוא ה'ריפוי בדיבור' – העלאת זיכרונות מודחקים למודעות, לעתים הבנייתם מחדש, תוך כדי הדיבור, על מנת לפתוח את ערוצי הסיפוק, בעיקר המיניים, שהיו מודחקים בלא – מודע בשל איסורים חברתיים, וגרמו בשל כך לרגשות חרדה ואשמה.

קרא עוד »

חרדה, דיכאון והמעשה הטיפולי

המונח 'התקף – חרדה' הפך לביטוי רווח, שבא לסמן שירדנו מהפסים ונכנסנו לאזור מסוכן,לעיתים כדרך להשיג תשומת לב ותמיכה, ולעיתים סימן לשינוי של ממש בתפקוד המלווה בתופעות גופניות. הדיכאון על גווניו השונים שכיח לא פחות מחרדה, והמודעות הגוברת לאובדן, פרידה ומגבלות החיים. ביטוייו הם רבים – מעצב ודכדוך ועד להסתגרות והימנעות של כל פעילות ומגע אנושי.

קרא עוד »